אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו - הורים לילדי הריטלין

"הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תָּדִין (תָּדוּן) אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" (פרקי אבות ב, ד).

אחד הקשיים הידועים עם הריטלין הם תופעות הלוואי. יש ילדים שהדבר לא מפריע להם במיוחד, ישנם כאלה שמרגישים מיד שהתרופה עוזרת להם ומעוניינים ליטול אותה, אך יש כאלה שסובלים מתופעות הלוואי ומאד לא אוהבים לקחת את התרופה.
לדעתי, הורה שהילד שלו לוקח ריטלין חייב להכיר את ההרגשה, ולו בכדי להיות יותר אמפטי כלפי הילד שלו. להרגיש פעם איך זה לאבד את התאבון, להרגיש אתה עובד על אוטומט, לעתים מרגיש כמו "זומבי", ובמיוחד להרגיש את הנפילה שאחרי זמן ההשפעה של הכדור (מה שמכנים "ריבאונד").
מאחר וישנה סבירות גנטית גבוהה לכך שהורים לילדים עם הפרעת קשב סובלים בעצמם מההפרעה, במידה כזו או אחרת, זה יהיה די פשוט אם הם גם יתנסו בתרופה הזו, ויחוו בעצמם את יתרונותיה ואת חסרונותיה. מה לגבי הורים שלא סובלים מהפרעת קשב? טוב, כאן האתגר הרבה יותר גדול, לא רק בעניין הריטלין, אלא בכלל - בעניין האמפטיה. הורים כאלה קשה להם הרבה יותר להזדהות עם הקושי, ואפילו להאמין שיש דבר כזה שנקרא "הפרעת קשב". להורים כאלה הייתי ממליץ לדלג מדי פעם על שנת לילה ולנסות לתפקד ביום שלמחרת באופן רגיל. אני חושב שתפקוד אחרי לילה בלי שנה יכול לדמות משהו מהתחושה של חוסר המיקוד והקשב, חוסר הסבלנות והאימפולסיביות והקשיים האחרים, המלווים באופן קבוע את אנשי הקש"ר.